ניהול סיכונים הוא לא ניהול משימות

בכל פרויקט עולים נושאים פתוחים. הם לא בהכרח סיכון – אבל אם לא ייסגרו, הם עלולים להפוך לכזה. לא מזמן ישבתי עם מנהלת פרויקט מתוסכלת.

במצגת סטטוס היא התלבטה איך להציג את ה"נושאים הפתוחים":

👉 אם תכניס את הכול – זה עלול להיראות כאילו היא "מייצרת סיכונים".

👉 אם תצניע – המשתתפים ירגישו שהתמונה לא מלאה. זו לא שאלה של הסתרה, אלא של איזון. ברמה המקצועית – תפקיד מנהל/ת פרויקט הוא להציף את הנושאים, לבשל אותם לפני הפגישה, ולספר את הסיפור בצורה המיטבית.

הנושאים שדורשים החלטה צריכים להיות מדויקים ומהודקים, כך שבזמן הישיבה מקבלי ההחלטות יקבלו תמונה ברורה וממוקדת. כך הישיבה תהיה יעילה, והמשאב היקר ביותר – הזמן של מקבלי ההחלטות, שתמיד מצוי בחוסר – ינוצל בצורה מיטבית. ומכאן ההפרדה: ניהול סיכונים הוא תחום אחר. כאן עובדים לפי שלוש רמות ברורות: 1️⃣

נמוך – לא דורש מיטיגציה. אם כבר קיימת מיטיגציה, הסיכון אינו באמת נמוך. 2️⃣

בינוני – מחייב בחינת מיטיגציה בהתאם להשפעה ולסבירות. 3️⃣

גבוה – מחייב מיטיגציה ברורה, אחרת הוא איום ישיר על הצלחת הפרויקט. איך מנהלים את זה בפועל?

✔️ מציגים את ההמלצה שלנו: רמת הסיכון ולמה הוגדרה כך.

✔️ מוסיפים דוגמאות למיטיגציה אפשרית.

✔️ נותנים לארגון את זכות ההכרעה: לקבל, לשנות, או לבחור אחרת. כך ניהול הסיכונים נשאר מקצועי ושקוף, ומבדל בין "הצגת משימות פתוחות" לבין "קבלת החלטות מבוססת סיכון".

💡 נקודה למחשבה: כשאתם מציגים סטטוס פרויקט – האם אתם משלבים את ניהול הסיכונים כחלק מהנושאים הפתוחים, או משאירים את זה בחוץ כדי לא לעורר פרשנות לא רצויה? ואיך כל זה קשור ל #dataintegrity? אחד העקרונות המרכזיים של הטמעת הדרישות היא היכולת לנהל סיכונים. לדבר את הנושא, לחיות ולנשום אותו. נכון בהטמעת מערכות נכון גם בחיים.